<h1>ספר התרומות שער ס"ד חלק א'</h1>
<h2>דף נט.</h2>
גרסינן בגיטין ריש פרק הנזיקין [נ' ע"ב] אין מוציאין לאכילת פירות ולשבח קרקעות ולמזון האשה והבנות מנכסים משועבדים. ואע"ג דכתיב בשטרא [ב"מ ט"ו ע"א] אנא איקום ואשפי זביני אילין אינון ועמליהון ושבחיהון ופירא דידהון אהני ההוא תנאו לחייבו בהם ולמגבי מבנ"ח אבל ממשעבדי לא גבי. וטעמא דמלתא מפני שהם [אינם] קצובין. מכאן יש לנו ראיה שהמחייב עצמו אף בדבר שאינו קצוב לגבי דידיה מהני ומחייב ביה. וההיא דכתובות נמי מוכחא כן, דקתני [ק"א ע"ב] הנושא את האשה ופסק עמה לזון בתה ה' שנים חייב לזונה ה' שנים, אם כן פסק עמה בשעת קידושין. והיכא דקנו מיניה בקנין אע"ג דלא הוי בשעת קידושין מחייב לזונה והקנין מועיל ומחייבו ואע"פ שהוא דבר שאינו קצוב, וכדגרסינן בפרק הנזקין ובכתובות פרק הנושא דדוקא לגבי טירפא לא מהני קנין, ומיהו לגבי דידיה מהני קנין ותנאי ב"ד. וכן פסק הרב בהלכותיו דלבת אשתו מהני קנין וטירפא. גם הרמב"ם כתב בספר נשים פכ"ג [מאישות הי"ז] הנושא את האשה ופסק עמה שיהא זן את בתה חייב, והוא שהתנו על דבר זה בשעת הקדושין אבל שלא בשעת קדושין עד שיקנו מידו. אלמא דבקנין מחייב. ושם כמו כן [הי"ח], שאם מתו אלו שפסק להם מזונות אם קנו מידו או חייב עצמו בשטר טורפת מזונותיה מנכסים משועבדין, ואם היה בשעת הקדושין ולא היה שם קנין אינה טורפת. אלמא שפשוט הוא שהקנין מועיל אפילו לדבר שאין לו קצבה. וזה הנ"ל לפי דעתנו, ועל זה היו סומכין כל בני דורינו במנהגם להתחייב כל אחד ואחד במזונות לחבירו ובדבר שאין לו קצבה. אך מצינו לרמב"ם ז"ל עצמו שפסק בספר קנין [מכירה פי"א הט"ז] על דרך אחרת. וזה טופס מה שכתב, המחייב עצמו בדבר שאינו קצוב כגון שאמר הריני חייב לזון אותך או לכסותך לא משתעבד, שאין כאן דבר ידוע ומצוי שנתנו במתנה. וכן הורו רבותי ז"ל. ומפני מה הפוסק לזון את בת אשתו חייב מפני שפסק בשעת נשואין, ודומה זה הדבר לדברים הנקנין באמירה, ע"כ. ולא נתבררו לי דבריו מפני שהן כסותרות זו את זו. ועוד שגלה דעתו שאף המפרש חמשה שנים הוא הנקרא דבר שאינו קצוב, וודאי הא לאו הכי הוא, דאיכא דבעי מימרא דחמשה שנים הוא הנקרא דבר קצוב, וכדמוכח בגיטין פרק הניזקין רבי חנינא כתובין וקצובין בעי, או קצובין (או) [בלא] כתובין, או כתובין בלא קצובין, ומהדר ת"ש מתו בניו ובנותיו נזונות מנכסים בני חורין והיא ניזונת מנכסים משועבדים. והא מזונות דמיקץ קייצי ומכתב לא כתיבי ואע"ג דלא כתיבי גבי ממשעבדי, ומשני בשקנו מידו. ופרש"י ז"ל מיקץ קיצי שהרי פסק לזונה ה' שנים. ולפי פירוש זה יהיה דין זה ברור שלא יועיל קנין לדבר שאינו קצוב, אך קצוב יקרא אם פירש לזמן ידוע או לכל ימי חיי פלוני. ומיהו צ"ע.
ושאלתי פי הרמב"ן ז"ל בזה וזה אשר השיב לי [סימן ס"ד], אנו אין לנו כדברי הרב ז"ל, דסוגיא דשמעתא דהנושא את האשה ופסק עמה לזון בתה חמשה שנין ריש לקיש הוא דמוקי לה בשטרי פסיקתא אבל בגמ' משום חייב אני לך מנה בשטר מפרש לה וכדר' יוחנן. ועוד בשקנו מידו מהני למשעבדי טפי מתקנת ב"ד. ועוד דמילתא דלא משתעבדא בעלמא בשום צד לא מהני עמדו וקדשו, דלא תנאי ב"ד הוא אלא מלתא דטעמא הוא בההיא הנאה דקא מחתנו אהדדי גמר ומשעבד נפשיה, כדאמרינן [ב"מ צ"ד ע"א] לענין מתנה ש"ח להיות כשואל בההיא הנאה דקא מפקיד גביה גמר ומשעבד נפשיה, ואמרינן נמי בערב [ב"ב קע"ג ע"ב] בההיא הנאה דקא מהימן ליה גמר ומשעבד נפשיה, אלמא דבההיא הנאה דגמרי ומקני ביה כקנין דמי, ובקרקעות קנו ובמעות נשתעבדו זה לזה, הא דברים שאין להם הקנאה כגון דבר שלא בא לעולם לא קנו כלום, הילכך דבר שאין בו קצבה אם אין לו דרך הקנאה לעולם לא משתעבד בפסיקתא. ואדרבא אפילו לתנאי ב"ד קאמרינן [ב"ב קמ"ז ע"ב] מילתא דליתיה בבריא ליתיה בשכ"מ, ואמרינן נמי [ב"ב קל"א ע"א] משום דקא מפיק לה בלשון ירתון, ואיתמר התם [ב"מ ד' ע"א] לענין שבועה אלא אי אמרת הילך פטור מי תקינו רבנן הילך שבועה דלאו כעין דאורייתא. ועוד למ"ד אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ליבטל משום שהוא דבר שאין לו קצבה. וכ"ת פירות דקל קיצי, והא אמרינן לענין בכור [ב"ב קכ"ז ע"ב, קידושין ע"ח ע"ב] אלא יכיר למה לי, בצריך הכירא, לא יהא אלא דקא בעי למיתן ליה מתנה מי לא יהיב ליה, לא צריכא בנכסים שנפלו לו לאחר מכאן, ולר' מאיר דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם מאי איכא למימר, בנכסים שנפלו כשהוא גוסס. אלמא אילו בעי למיתן ליה מתנה קני כל נכסים שנפלו [לו] קודם גסיסה ואע"ג דלא ידע מאי [נפל] ליה ומאי קני, ולא אצטריך קרא דיכיר אלא בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס. ומדרבי מאיר נשמע לרבנן בדבר שבא לעולם ובחיוב דבר שאינו קצוב. ועוד מה שתעלה מצודתי לא קני משום דבר שלא בא לעולם [ב"מ ט"ז ע"א] [הא] מה שהעלתה מצודתי קני ואפילו לא ידע כמה העלתה. ועוד מסוגייא דפרק הנזקין דהוי באכילת פירות ושבח קרקעות דלא גבי ממשעבדי מפני שאינן קצובין ומפני תקון העולם, [הא] מדינא נמי גבי אפילו ממשעבדי, ולגבי חרי דליכא מפני תקון העולם נשתעבד. [ו]מה שדחק הרב ז"ל משום דאחריות טעות סופר הוא, אי משום [הא] וכי בדינו של הרב ז"ל יפה הטעות משאינו טועה ומפרש וכותב הכל, אם במפרש אינו משועבד מן הדין הטועה היאך ישתעבד, ואין טעות זה של סופר אלא שפירש באחריות אני לוקח דלא עביד איניש דזבין ארעא ליומיה והוא טוען שלא כתב כן [אבל] במפרש ודאי משתעבד. ועוד לשמואל דאמר אחריות לאו טעות סופר הוא [ב"מ י"ד ע"א], וכי משתעבד בשבח דאמר שמואל לרב חנניה בר שילא אימליך וכתיב שופרא שבחא ופירי, ולפי דינו של הרב ז"ל לעולם מעות יש לו שבח אין לו בין שבח דמחמת הוצאה בין שבח דממילא, דלא מצי איניש לשעבודי נפשיה בדבר שאינו קצוב וידוע לו. וכשחזרנו על כל צדדינו לא מצינו שדינו של הרב דין. ולענין אונאה שחלקו בין בסתם בין במפרש [ב"מ נ"א ע"ב] ההיא טעמא רבא הוא משום דבסתם [ליכא] מחילה, דהא [כ]שאר כל מקח וממכר הוא דבכל מקח וממכר נמי כל אחד יודע שחברו מעלה בדמי ממכרו כמו שיוכל לעלות ורחמנא אמר לא תהוי מחילה בכדי שיראה לתגר או לקרובו, הא לענין מתנה ולענין שעבוד כיון דמחית נפשיה להאי ספיקא גמר ומשעבד הוא. ומצינו להראב"ד ז"ל שהגיה בספר קנין על מה שכתב שם הרב הזה וכן הורו רבותי אמר הרב, רבותינו הורו ולא ידעתי מהיכן הורו, שהרי בגמ' הקשו מאותה משנה לר"ל וסייעו לר' יוחנן, והיו סבורין שאינה בשטרי פסיקתא ור"ל הוא שהעמיד אותה בכך, וכשתעיין יפה הכל דרך אחד, אלו דבריו, עליו אנו סומכין בזה. ומה ששאלת [סימן ס"ה] על דעת הרמב"ם ז"ל אם קבל עליו לזון ה' שנים אם הוא דבר קצוב, אע"פ שהוא שלא כדעתינו ודאי לאו קצובין הם, כדאמרינן בפרק אע"פ [כתובות נ"ט ע"א] שאני מידי דלא קיץ ממידי דקיץ לאפוקי מזונות [דלא] קייצי, ש"מ מזונות של כל יום ויום לא קיצי, דהתם לאו במזונות דלעולם קאמר, דא"כ אפילו מעשה ידיה לא קיצי, שלא כפרש"י ז"ל בפרק הנזיקין. וכן האומר כך וכך מדות של חטים אני נותן לך לכל שנה ושנה מכאן ועד ה' שנים שאינו קצוב הוא שמא יוקרו החטים הרבה, ע"כ.
<h2>דף קא:</h2>
גרסינן בגיטין ריש פרק הנזיקין [נ' ע"ב] אין מוציאין לאכילת פירות ולשבח קרקעות ולמזון האשה והבנות מנכסים משועבדים. ואע"ג דכתיב בשטרא [ב"מ ט"ו ע"א] אנא איקום ואשפי זביני אילין אינון ועמליהון ושבחיהון ופירא דידהון אהני ההוא תנאו לחייבו בהם ולמגבי מבנ"ח אבל ממשעבדי לא גבי. וטעמא דמלתא מפני שהם [אינם] קצובין. מכאן יש לנו ראיה שהמחייב עצמו אף בדבר שאינו קצוב לגבי דידיה מהני ומחייב ביה. וההיא דכתובות נמי מוכחא כן, דקתני [ק"א ע"ב] הנושא את האשה ופסק עמה לזון בתה ה' שנים חייב לזונה ה' שנים, אם כן פסק עמה בשעת קידושין. והיכא דקנו מיניה בקנין אע"ג דלא הוי בשעת קידושין מחייב לזונה והקנין מועיל ומחייבו ואע"פ שהוא דבר שאינו קצוב, וכדגרסינן בפרק הנזקין ובכתובות פרק הנושא דדוקא לגבי טירפא לא מהני קנין, ומיהו לגבי דידיה מהני קנין ותנאי ב"ד. וכן פסק הרב בהלכותיו דלבת אשתו מהני קנין וטירפא. גם הרמב"ם כתב בספר נשים פכ"ג [מאישות הי"ז] הנושא את האשה ופסק עמה שיהא זן את בתה חייב, והוא שהתנו על דבר זה בשעת הקדושין אבל שלא בשעת קדושין עד שיקנו מידו. אלמא דבקנין מחייב. ושם כמו כן [הי"ח], שאם מתו אלו שפסק להם מזונות אם קנו מידו או חייב עצמו בשטר טורפת מזונותיה מנכסים משועבדין, ואם היה בשעת הקדושין ולא היה שם קנין אינה טורפת. אלמא שפשוט הוא שהקנין מועיל אפילו לדבר שאין לו קצבה. וזה הנ"ל לפי דעתנו, ועל זה היו סומכין כל בני דורינו במנהגם להתחייב כל אחד ואחד במזונות לחבירו ובדבר שאין לו קצבה. אך מצינו לרמב"ם ז"ל עצמו שפסק בספר קנין [מכירה פי"א הט"ז] על דרך אחרת. וזה טופס מה שכתב, המחייב עצמו בדבר שאינו קצוב כגון שאמר הריני חייב לזון אותך או לכסותך לא משתעבד, שאין כאן דבר ידוע ומצוי שנתנו במתנה. וכן הורו רבותי ז"ל. ומפני מה הפוסק לזון את בת אשתו חייב מפני שפסק בשעת נשואין, ודומה זה הדבר לדברים הנקנין באמירה, ע"כ. ולא נתבררו לי דבריו מפני שהן כסותרות זו את זו. ועוד שגלה דעתו שאף המפרש חמשה שנים הוא הנקרא דבר שאינו קצוב, וודאי הא לאו הכי הוא, דאיכא דבעי מימרא דחמשה שנים הוא הנקרא דבר קצוב, וכדמוכח בגיטין פרק הניזקין רבי חנינא כתובין וקצובין בעי, או קצובין (או) [בלא] כתובין, או כתובין בלא קצובין, ומהדר ת"ש מתו בניו ובנותיו נזונות מנכסים בני חורין והיא ניזונת מנכסים משועבדים. והא מזונות דמיקץ קייצי ומכתב לא כתיבי ואע"ג דלא כתיבי גבי ממשעבדי, ומשני בשקנו מידו. ופרש"י ז"ל מיקץ קיצי שהרי פסק לזונה ה' שנים. ולפי פירוש זה יהיה דין זה ברור שלא יועיל קנין לדבר שאינו קצוב, אך קצוב יקרא אם פירש לזמן ידוע או לכל ימי חיי פלוני. ומיהו צ"ע.
ושאלתי פי הרמב"ן ז"ל בזה וזה אשר השיב לי [סימן ס"ד], אנו אין לנו כדברי הרב ז"ל, דסוגיא דשמעתא דהנושא את האשה ופסק עמה לזון בתה חמשה שנין ריש לקיש הוא דמוקי לה בשטרי פסיקתא אבל בגמ' משום חייב אני לך מנה בשטר מפרש לה וכדר' יוחנן. ועוד בשקנו מידו מהני למשעבדי טפי מתקנת ב"ד. ועוד דמילתא דלא משתעבדא בעלמא בשום צד לא מהני עמדו וקדשו, דלא תנאי ב"ד הוא אלא מלתא דטעמא הוא בההיא הנאה דקא מחתנו אהדדי גמר ומשעבד נפשיה, כדאמרינן [ב"מ צ"ד ע"א] לענין מתנה ש"ח להיות כשואל בההיא הנאה דקא מפקיד גביה גמר ומשעבד נפשיה, ואמרינן נמי בערב [ב"ב קע"ג ע"ב] בההיא הנאה דקא מהימן ליה גמר ומשעבד נפשיה, אלמא דבההיא הנאה דגמרי ומקני ביה כקנין דמי, ובקרקעות קנו ובמעות נשתעבדו זה לזה, הא דברים שאין להם הקנאה כגון דבר שלא בא לעולם לא קנו כלום, הילכך דבר שאין בו קצבה אם אין לו דרך הקנאה לעולם לא משתעבד בפסיקתא. ואדרבא אפילו לתנאי ב"ד קאמרינן [ב"ב קמ"ז ע"ב] מילתא דליתיה בבריא ליתיה בשכ"מ, ואמרינן נמי [ב"ב קל"א ע"א] משום דקא מפיק לה בלשון ירתון, ואיתמר התם [ב"מ ד' ע"א] לענין שבועה אלא אי אמרת הילך פטור מי תקינו רבנן הילך שבועה דלאו כעין דאורייתא. ועוד למ"ד אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ליבטל משום שהוא דבר שאין לו קצבה. וכ"ת פירות דקל קיצי, והא אמרינן לענין בכור [ב"ב קכ"ז ע"ב, קידושין ע"ח ע"ב] אלא יכיר למה לי, בצריך הכירא, לא יהא אלא דקא בעי למיתן ליה מתנה מי לא יהיב ליה, לא צריכא בנכסים שנפלו לו לאחר מכאן, ולר' מאיר דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם מאי איכא למימר, בנכסים שנפלו כשהוא גוסס. אלמא אילו בעי למיתן ליה מתנה קני כל נכסים שנפלו [לו] קודם גסיסה ואע"ג דלא ידע מאי [נפל] ליה ומאי קני, ולא אצטריך קרא דיכיר אלא בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס. ומדרבי מאיר נשמע לרבנן בדבר שבא לעולם ובחיוב דבר שאינו קצוב. ועוד מה שתעלה מצודתי לא קני משום דבר שלא בא לעולם [ב"מ ט"ז ע"א] [הא] מה שהעלתה מצודתי קני ואפילו לא ידע כמה העלתה. ועוד מסוגייא דפרק הנזקין דהוי באכילת פירות ושבח קרקעות דלא גבי ממשעבדי מפני שאינן קצובין ומפני תקון העולם, [הא] מדינא נמי גבי אפילו ממשעבדי, ולגבי חרי דליכא מפני תקון העולם נשתעבד. [ו]מה שדחק הרב ז"ל משום דאחריות טעות סופר הוא, אי משום [הא] וכי בדינו של הרב ז"ל יפה הטעות משאינו טועה ומפרש וכותב הכל, אם במפרש אינו משועבד מן הדין הטועה היאך ישתעבד, ואין טעות זה של סופר אלא שפירש באחריות אני לוקח דלא עביד איניש דזבין ארעא ליומיה והוא טוען שלא כתב כן [אבל] במפרש ודאי משתעבד. ועוד לשמואל דאמר אחריות לאו טעות סופר הוא [ב"מ י"ד ע"א], וכי משתעבד בשבח דאמר שמואל לרב חנניה בר שילא אימליך וכתיב שופרא שבחא ופירי, ולפי דינו של הרב ז"ל לעולם מעות יש לו שבח אין לו בין שבח דמחמת הוצאה בין שבח דממילא, דלא מצי איניש לשעבודי נפשיה בדבר שאינו קצוב וידוע לו. וכשחזרנו על כל צדדינו לא מצינו שדינו של הרב דין. ולענין אונאה שחלקו בין בסתם בין במפרש [ב"מ נ"א ע"ב] ההיא טעמא רבא הוא משום דבסתם [ליכא] מחילה, דהא [כ]שאר כל מקח וממכר הוא דבכל מקח וממכר נמי כל אחד יודע שחברו מעלה בדמי ממכרו כמו שיוכל לעלות ורחמנא אמר לא תהוי מחילה בכדי שיראה לתגר או לקרובו, הא לענין מתנה ולענין שעבוד כיון דמחית נפשיה להאי ספיקא גמר ומשעבד הוא. ומצינו להראב"ד ז"ל שהגיה בספר קנין על מה שכתב שם הרב הזה וכן הורו רבותי אמר הרב, רבותינו הורו ולא ידעתי מהיכן הורו, שהרי בגמ' הקשו מאותה משנה לר"ל וסייעו לר' יוחנן, והיו סבורין שאינה בשטרי פסיקתא ור"ל הוא שהעמיד אותה בכך, וכשתעיין יפה הכל דרך אחד, אלו דבריו, עליו אנו סומכין בזה. ומה ששאלת [סימן ס"ה] על דעת הרמב"ם ז"ל אם קבל עליו לזון ה' שנים אם הוא דבר קצוב, אע"פ שהוא שלא כדעתינו ודאי לאו קצובין הם, כדאמרינן בפרק אע"פ [כתובות נ"ט ע"א] שאני מידי דלא קיץ ממידי דקיץ לאפוקי מזונות [דלא] קייצי, ש"מ מזונות של כל יום ויום לא קיצי, דהתם לאו במזונות דלעולם קאמר, דא"כ אפילו מעשה ידיה לא קיצי, שלא כפרש"י ז"ל בפרק הנזיקין. וכן האומר כך וכך מדות של חטים אני נותן לך לכל שנה ושנה מכאן ועד ה' שנים שאינו קצוב הוא שמא יוקרו החטים הרבה, ע"כ.
